ישבתי מול המנהלת אחרי סדנה מאתגרת עם הצוות שלה.

העובדות דיברו על בלבול. על תחושה שאין עקביות בניהול, שהחלטות מתקבלות ואז משתנות, שהן מתחילות תהליכים מחדש כי משהו "לא היה סגור" מההתחלה. זה לא היה קל לשמוע – גם בשבילי, לא רק בשבילה.

המנהלת הגיבה מהר. "זה אופי התפקיד" אמרה, כמעט לפני שסיימתי את המשפט. "זו מהות הניהול" ועוד לפני שסיימתי להסביר בדיוק מה היה , היא עברה ישר, בלי הפסקה, לפתרון: "אז תלמדי אותי לעשות את זה"

ביקשתי ממנה לעצור.

"בואי קודם ניתן מקום לביקורת" אמרתי. "אחר כך נלמד איך עושים את זה אחרת."

היא נאבקה עם זה. ראיתי את זה על הפנים שלה – הרצון להתגונן, ומיד אחריו הרצון לתקן, שניהם דוחפים קדימה, לא מוצאים בבקשה שלי שום דבר "לעשות" רק לשבת. רק לשמוע. בלי לצאת מזה עם רשימת פעולה.

אבל היא הסכימה. לא כי זה היה קל לה – זה לא היה. אלא כי בנינו מספיק אמון לאורך זמן שהיא הייתה מוכנה, ולו לרגע, לוותר על הצורך המיידי לתקן.

וזה בעצם התובנה: את המרחב הזה – את היכולת לעצור לפני שרצים לפתרון – אי אפשר לדרוש ברגע. הוא נבנה. הוא תוצאה של יחסים, של אמון, של תרגול חוזר. מנהיגה לא לומדת Ma מהרצאה אחת. היא לומדת אותו כשמישהי לצידה מזמינה אותה לזה שוב ושוב, עד שזה מתחיל להיות אפשרי.

ואני חושבת שהמאבק הקטן שלה הוא בעצם תמונה מוקטנת של משהו הרבה יותר גדול שקורה היום אצל מנהלים בכל הרמות.

ואז נזכרתי במאמר של McKinsey שקראתי לפני כמה שנים מ-2023, שזה כבר "עתיק" במושגי הקצב שבו העולם הניהולי משתנה היום, אבל התובנה שם נשארה מדויקת בעיניי, אולי אפילו יותר מתמיד.

המאמר מתאר שינוי עמוק שעובר על עולם הניהול: מעבר שדורש ממנהיגים לזוז מלהיות "שולטים" הפועלים מתוך ודאות, להיות "מאמנים" וכמו שאתם יודעים יש לי בעייה עם המושג ולכן אני מעדיפה לקרוא לזה אדריכלית של מרחבים הפועלים מתוך גישה של גילוי וחקירה מתמדת. הוא מביא דוגמה למנהלת עסקית שגילתה שצוות ההנהגה שלה עצמו היה החסם המרכזי לשינוי – כל אחד התמקד בהגנה על התחום שלו. היא יזמה תהליך שהתמקד בבניית אמון ובחשיפת האמונות המגבילות שהחזיקו את הצוות בדפוס הזה. ובמהלך התהליך, טבע ההנהגה של הצוות השתנה עמוקות: מכיוון וניהול – לארכיטקטורה, זירוז, וליווי.

וזה בדיוק מה שקרה באותו רגע עם המנהלת שליוויתי. היא לא הייתה צריכה עוד פתרון. היא הייתה צריכה לתרגל להיות אדריכלית האירוע – מישהי שיודעת לעצור, לתת מקום, לסמוך על התהליך – במקום גיבורה שממהרת לתקן הכל בעצמה.

וכשראיתי אותה מסכימה – נאבקת, אבל מסכימה – משהו בי חייך. חיוך של הכרה: גם אני, באותו רגע, הייתי צריכה להתרווח לתוך האירוע. לא למהר להביא לה את הכלים שהיא ביקשה. לא להוכיח שאני "עושה את העבודה שלי" כיועצת. פשוט לשבת שם, איתה, בתוך הרגע הלא נוח, ולתת לו להיות מספיק זמן כדי שמשהו אמיתי יוכל לקרות בו.

אז MA לרגע: בפעם הבאה שמישהו לידך אומר "תלמדי אותי לעשות את זה" – עוד לפני שהוא הספיק להרגיש את מה שקרה – מה יקרה אם, במקום ללמד, פשוט תזמינו אותו לעצור איתכם לרגע?

מקור: New Leadership in an Era of Thriving Organizations – McKinsey