השבוע אני קמה לתוך ריקנות שאני לא מכירה

לא ריקנות של עצב, לא ריקנות של משבר – ריקנות שקטה יותר, כזו שמגיעה בבוקר, ברגע שלפני שהיום מקבל צורה. עוד לפני שהעיניים נפקחות לגמרי אני כבר מרגישה אותה, ואחרי שאני קמה היא נשארת.

ניסיתי למלא אותה. קפה. הליכה. מסך. כל מיני. שום דבר לא "עבד" וזה עצמו היה מוזר, כי בדרך כלל יש משהו שעוזר.

ואז עצרתי (כן, שוב עצרתי) ושאלתי את עצמי: מה אם הריקנות הזו לא מבקשת להתמלא?

לא מצאתי תשובה. ונשארתי בתוך השאלה. פשוט נתתי ליום לעבור.

זו תחושה שאני לא ממש מכירה עד הסוף. תמיד יש לי משימה. תמיד יש מטרה – גם ביום "חופשי" יש איזה כיוון סמוי, איזו רשימה שרצה ברקע. הפעם לא היה. והייתי צריכה להזכיר לעצמי, שוב ושוב, שזה מותר.

וזה בדיוק המקום שבו MA (間) – העיקרון היפני של המרחב המשמעותי נכנס. Ma הוא לא ריק במובן של חסר. הוא המרווח שבין תו לתו במוזיקה, בין קיר לקיר בחדר, בין נשימה לנשימה. הוא מה שנותן לצורה להתקיים לא בגלל שהוא מלא, אלא בגלל שהוא מחזיק את המרחב שבלעדיו שום דבר לא היה יכול להיווצר.

אולי הריקנות של הבוקר הזה היא בדיוק זה. לא חוסר. מרחב. השאלה היא אם אני מסוגלת לתת לו להישאר מרחב, בלי למהר למלא אותו במטרה הבאה.

ופתאום זה הזכיר לי משהו שאני רואה כל הזמן בעבודה שלי.

מנהיגים שאני מלווה – בעיריות, בארגונים – כמעט אף פעם לא נמצאים בשאלה. הם קופצים ישר לפתרון. מוצג להם אתגר, ותוך שניות הם כבר בפעולה – כי ככה מלמדים אותם, ככה מודדים אותם. עולם של יעדים, תפוקות, "מה השלב הבא". מי שנשאר רגע בשאלה, בלי לדעת – נתפס כמי שלא שולט, לא מספיק מהיר, אולי אפילו לא מספיק טוב.

אז הם ממלאים. תמיד ממלאים. כל רגע ריק בישיבה, כל שתיקה בדיון אסטרטגי, כל רגע של "אני לא יודע לאן זה הולך" ממהרים לסגור אותו בהחלטה, בתוכנית פעולה, במשהו שאפשר להראות שהופק.

אבל אני רואה גם את המחיר. מנהיגים ששוכחים שהשאלה עצמה – לפני שיש תשובה – היא המקום שבו נולדת החשיבה האמיתית. שהמרחב הריק, אם נותנים לו רגע להתקיים, מייצר לפעמים תובנה שאף פתרון מהיר לא היה מגיע אליה.

ויש לזה מחיר שאנחנו לא תמיד קוראים לו בשמו.

שחיקה, בגדול, היא לא תוצאה של יותר מדי עבודה. היא תוצאה של אפס מרחב. כשכל רגע בלוח הזמנים תפוס, כשכל שתיקה נתפסת כבזבוז, כשאין אפילו רגע אחד ביום שבו מותר לא לדעת – הנפש לא מקבלת הזדמנות להתאוורר. היא רק צוברת. וזה מה שבסוף נשבר.

גם הקשב שלנו – זה שכולנו מתלוננים שהוא נהיה בעייתי, קצר, מפוזר – הוא במידה רבה תוצר של אותו דבר. תשומת לב זקוקה למרחב כדי להתמקד. כשאין רגע ריק בין גירוי לגירוי, בין משימה למשימה, המוח לומד לקפוץ במקום להעמיק – כי הוא אף פעם לא מקבל את ההפסקה שממנה נבנית הבחירה לאן להסתכל.

אז כשאני מדברת על Ma, אני לא מדברת על פינוק. אני מדברת על תנאי הכרחי. בדיוק כמו שריאות זקוקות לרגע של נשיפה מלאה לפני שהן יכולות לשאוף מחדש – גם המחשבה, גם ההחלטה הטובה, גם המנהיג הצלול, זקוקים לרגע של רוקן לפני שהם יכולים להתמלא בתוכן חדש. בלי המרחב הזה, אנחנו לא "יעילים יותר" – אנחנו רק שוחקים את עצמנו מהר יותר.

אז כן, השבוע הרגשתי ריקנות שאני לא מכירה. ובמקום לרוץ למלא אותה, החלטתי – ולו רק לרגע – לתת לה להיות. לא כי מצאתי תשובה, אלא כי הבנתי שהיא לא ביקשה תשובה. היא ביקשה מרחב.

אז MA לרגע: מתי בפעם האחרונה נתת לעצמך – או לצוות שלך – רגע של לא לדעת, בלי למהר לפתרון? ומה, לדעתך, היינו יכולים לגלות שם, אם רק היינו נשארים בו קצת יותר זמן?