יש רגע אחד בעבודה עם מנהלים.ות שמסקרן אותי במיוחד.

הרגע שבו נדמה לנו שכבר הבנו.

העובד הציג את הבעיה.
הנתונים נמצאים על השולחן.
שמענו את העמדות.
יש לנו כבר תחושה די ברורה מה צריך לעשות.

ומשם הדרך להחלטה קצרה מאוד. לפעמים קצרה מדי.

הבנתי – החלטתי

אני פוגשת את המעבר הזה שוב ושוב בחדרים עם מנהלים ומנהלות
ולא בגלל שמנהלים.ות לא חושבים מספיק. להפך.

מנהלים.ות טובים.ות מאומנים לזהות דפוסים במהירות, לחבר מידע, לפתור בעיות, להתקדם. הארגון גם מתגמל אותם על זה. רוצים מהם תשובות. רוצים החלטות. רוצים תנועה.

ולכן, ברגע שבו נדמה לנו ש"הבנו", נוצר כמעט באופן אוטומטי דחף לסגור

אבל דווקא שם נמצא בעיניי אחד המרווחים הניהוליים החשובים ביותר

המרווח שבין:

"אני חושב/ת שהבנתי מה קורה כאן"

לבין:

"ולכן זה מה שאנחנו עושים"

זה רגע קטן. לפעמים כמה שניות בלבד.

אבל יש בו שאלה ניהולית משמעותית מאוד:

האם מה שאני יודע.ת עכשיו מספיק כדי להחליט?

לא כדי לדחות החלטות
לא כדי להכניס עוד ועוד אנשים לכל דיון
ולא כדי להפוך כל החלטה לתהליך אינסופי

אלא כדי לאפשר לרגע אחד להיכנס לפני הסגירה

אני קוראת לרגע הזה MA

MA הוא המרווח שבין כוונה לפעולה

ובעולם הניהולי הוא מופיע שוב ושוב: בין שאלה לתשובה, בין פרשנות לתגובה, בין בעיה לפתרון וגם בין הבנה להחלטה.

אז מה עושים בתוך המרווח הזה?

לפעמים מספיקה שאלה אחת:

מה עוד כדאי לי לדעת לפני שאני מחליט/ה?

זו שאלה פשוטה מאוד.

אבל שימו לב למה היא עושה.

היא לא שואלת: "מי מתנגד" ?

היא גם לא אומרת: "כנראה פספסתי משהו"

היא פותחת לרגע את המערכת.

ופתאום יכול להיכנס מידע שלא היה בחדר.

עובדת שעד עכשיו לא דיברה אומרת: "רגע, יש פה משהו שאנחנו צריכים לקחת בחשבון"

מנהל אחר מזכיר תלות ביחידה אחרת

מישהו מזהה שהבעיה שעליה אנחנו מנסים להחליט היא בכלל סימפטום של בעיה אחרת.

ולפעמים לא נכנס שום דבר חדש.

וגם זו תשובה.

אפשר להחליט ולהמשיך.

העניין הוא לא לעצור תמיד.

העניין הוא לבחור מתי לא לעבור אוטומטית מהבנה לפעולה.

המהירות עצמה אינה הבעיה

יש החלטות שצריכות להתקבל מהר.

יש רגעים שבהם למנהל יש מספיק ניסיון ומידע, והדבר הנכון ביותר הוא פשוט להחליט.

MA לא בא להחליף החלטיות.

בעיניי הוא אפילו עושה את ההפך.

הוא מבקש להבחין בין החלטה מהירה לבין החלטה אוטומטית.

אלה לא אותו דבר

אפשר לקבל החלטה מצוינת בתוך שלושים שניות, אחרי רגע אחד של בדיקה

ואפשר לנהל דיון של שעה ועדיין להחליט מתוך אותה הנחה שאיתה נכנסנו לחדר.

המרווח לא נמדד בזמן.

הוא נמדד באיכות ההתבוננות שנכנסה לתוכו.

ויש כאן עוד משהו

ככל שאני עובדת עם מנהלים.ות, אני חושבת שאחד הדברים שאנחנו כמעט לא מלמדים אותם הוא לזהות את נקודת הסגירה שלהם.

את הרגע שבו המוח אומר:

הבנתי.

אני יודע מה קורה כאן.

יש לי פתרון.

בואו נתקדם.

דווקא הרגע הזה ראוי אולי לעוד שאלה אחת.

לא תמיד.

אבל מספיק פעמים כדי שנכיר אותו.

כי מנהיגות אינה רק היכולת לדעת מתי לקבל החלטה.

לפעמים היא גם היכולת לזהות את השנייה שבה כמעט החלטנו — וליצור בתוכה קצת מרחב.

תרגיל קטן לשבוע הקרוב

בפעם הבאה שאתם מרגישים שהדיון הסתיים ושכבר ברור לכם מה צריך לעשות, אל תשנו דבר.

רק לפני שאתם אומרים את ההחלטה, שאלו:

"מה עוד כדאי לנו לדעת לפני שאנחנו מחליטים"?

ואז שימו לב.

לא רק למה שנאמר.

אלא למה עצם השאלה אפשרה להיכנס לחדר.

אולי שם נמצא אחד מרגעי ה־MA החשובים של הניהול