לפני שבוע, מצאתי את עצמי באמצע הרצאה מול קהל גדול כשפתאום-שחור. מילה אחת נעלמה, ואיתה כל שאר הרצאה המתוכננת שלי.

באותו רגע על הבמה, במקום להיכנע לפאניקה, הצלחתי לעצור לשנייה. להרגיש את הדופק המואץ, לקבל את תחושת הבהלה בלי להילחם בה ופשוט להיות איתה. ואז, מתוך המודעות הזאת, עלתה בי תובנה פשוטה: "אני יכולה לפנות לקהל בכנות."

"סליחה," אמרתי, "איבדתי לרגע את חוט המחשבה שלי. בואו נעצור ונשתף ,מה אתם לוקחים מהדיון עד כה?"

השאלה הפשוטה הזו פתחה שיח עמוק יותר עם הקהל, ובסוף ההרצאה, רבים ניגשו אליי ואמרו שהרגע הכן הזה היה המשמעותי ביותר עבורם.

זה בדיוק מה שחקר "הרגעים שבין הרגעים" מנסה לתפוס – את המרווחים הקטנים של מודעות בחיינו, שבהם אנחנו יכולים לבחור תגובה שונה, להפוך את האוטומטי למודע, את התגובתי לבחירה.

אלה הם אותם מרווחים קטנים של מודעות שלרוב חולפים בלי שנרגיש, אבל בהם טמון פוטנציאל אדיר לשינוי. המרווח הקצרצר בין גירוי לתגובה. הנשימה הקטנה שלוקחים לפני שעונים לילד שמתלונן בפעם העשירית. הרגע שבו אנחנו עוצרים ושמים לב למה שקורה בתוכנו, לפני שאנחנו נסחפים בתגובה האוטומטית.

חברתי ענת, מטפלת בגישה התנהגותית, סיפרה לי לאחרונה על מטופלת שלה שחוותה חרדת ביצוע לפני מצגת חשובה. במקום להיסחף לתוך מערבולת החרדה, היא הצליחה למצוא את אותו "רגע שבין הרגעים" לעצור, לזהות את התחושות בגוף, לקבל אותן, ואז להשתמש בטכניקות מעולם ה-NLP כדי לשנות את הדימוי המנטלי שלה על מה שעומד לקרות.

בין אם נקרא לזה Monitor-Acceptance (כמו בתיאוריית MAT), או מיינדפולנס, או פשוט מודעות – היכולת הזו לזהות את הרגעים שבין הרגעים היא מיומנות שיכולה לשנות את חיינו.

אז אני מזמינה אתכם להתחבר לרגעים האלה בחייכם. האם תוכלו לזהות היום רגע אחד, שבו במקום להגיב אוטומטית, עצרתם, והצלחתם לבחור תגובה אחרת?