על המרווח שבין כוונה לפעולה, ומה שהוא מזכיר לנו על פיזיקה, בחירה, וקסם יומיומי

---

הייתי ברגע כזה השבוע.
ישבתי עם עצמי, הסתכלתי על לוח השנה, חשבתי לשלוח מייל חשוב.
ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה להגיד. אפילו הקלדתי כמה שורות.

אבל לא שלחתי.

לא כי התלבטתי אם לכתוב – אלא כי משהו בי רצה… עוד רגע.
רגע קטן, לפני שאני בוחרת את המילים הסופיות. לפני שאני בוחרת מה יקרה.

ופתאום, בלי שהתכוונתי, חשבתי על פיזיקה.
לא הפיזיקה של התיכון – אלא זו של האפשרויות. של הריק. של הקוונטים.

מה קורה רגע לפני שזה קורה?

בפיזיקת הקוונטים יש מושג שנקרא "סופרפוזיציה" –
זה מצב שבו חלקיק לא נמצא במקום אחד, אלא בכמה מקומות בו זמנית.
הוא נמצא ב־פוטנציאל, לא במציאות.

רק כשצופים בו – כשמסתכלים – הוא "קורס" למצב אחד.
האפשרויות מתכווצות למציאות אחת.

וזה בדיוק מה שקרה לי עם המייל הזה.

ברגע שעוד לא שלחתי – הכל היה פתוח.
יכולתי לנסח אחרת.
יכולתי לבחור אם בכלל לשלוח.
הייתי בסופרפוזיציה של כוונה.

 MA כרגע של פוטנציאל

המרווח הזה, הרגע הזה שבו עוד לא פעלתי –
זה לא היה רק זמן ריק.
זה היה רגע מלא אפשרויות.

והוא לא קורה רק כשאני כותבת מיילים.
הוא קורה כשאני לפני שיחה חשובה.
כשהלב כבר יודע מה הוא רוצה – אבל הגוף עוד עוצר.
כשהכוונה נוכחת – אבל הפעולה עוד לא יצאה לאוויר.

ובכל אחד מהרגעים האלה, יש לי את האפשרות לעצור.
לשהות.
ולבחור מה אני רוצה שיקרה.

מה יקרה אם נבחר לא למהר?

ככל שאני לומדת להכיר את המרווחים האלו – אני מגלה שהם מלאים בחיים.
ולפעמים, דווקא שם, אני מרגישה הכי חופשיה.
לא כי כבר בחרתי, אלא כי עוד לא בחרתי.

וזה מקום נדיר בעידן שלנו. היכולת להיות בתוך האפשרות, בלי למהר להפוך אותה למשהו גמור.

תרגיל קטן לחשיבה:

"סופרפוזיציה יומיומית"

נסו להיזכר ברגע שבו כמעט עשיתם משהו – שלחתם מייל, אמרתם משהו, קיבלתם החלטה – אבל עצרתם.
לרגע.

• מה קרה שם?
• אילו אפשרויות היו פתוחות?
• איזו אפשרות בחרתם בסוף – ולמה דווקא היא?

ואולי הכי חשוב:

איך הרגיש לכם להיות בתוך הרווח הזה, שבו הכל עוד אפשרי?