ביום ראשון האחרון זה קרה. תהליך של שנה שלמה עם צוות במינהל הנדסה ברשות מקומית הגיע לסיומו.

זו הייתה שנה אינטנסיבית של בנייה משותפת. שנה שבה הכלים המקצועיים הפכו לפתרונות בשטח, והאמון נבנה לאט, שכבה מעל שכבה. במפגש הסיכום, העובדים הציגו מצגת. לא היו שם רק נתונים יבשים הייתה שם הדרך שעשינו יחד, והיצירה המשותפת שצמחה מתוך השטח.

ראיתי אותם עומדים שם, מציגים בביטחון את הפרויקטים שהם הובילו, וחשבתי לעצמי כמה המרחב הזה של השנה האחרונה אפשר להם לצמוח. אבל כשהשקף האחרון ירד, בחדר נשאר משהו ששום מצגת לא יכולה להכיל. היה שם עצב של פרידה.

כשעמדתי מולם, שמעתי משפטים שגרמו לי לרצות למצוא את הדלת הקרובה ולברוח. "זה לא יהיה אותו דבר בלעדייך", הם אמרו "האמון שנוצר כאן הוא משהו שלא הכרנו קודם".

האינסטינקט הראשון שלי היה לברוח.

מכירים את זה שהאוטומט משתלט? הרגע הזה שהמבוכה מפעילה אותנו וכל מה שאנחנו רוצים זה להקטין את האירוע כדי להגן על עצמנו? אז אמרתי "נו באמת, אתם מקצוענים, אתם כבר לא צריכים אותי", וחייכתי חיוך קטן ועברתי מהר ללו"ז הבא.

באותו היום, במפגש האימון/ליווי שלי (כן, גם המאמנת צריכה יועצת/מאמנת…), עלתה בדיוק הנקודה הזו. גיליתי שם עד כמה האוטומט שלי מיומן בלדחות מחמאות, בלייצר מסך של "הכל בסדר, זו העבודה שלי" כדי לא לפגוש את הרגש החשוף שביכולת להשפיע באמת על אנשים. המאמנת שלי שיקפה לי שהיכולת לקבל מחמאה היא בעצם היכולת להכיר בערך של המרחב שיצרתי.

באותו רגע בחדר הטיפולים שלה נזכרתי בשיחה ההיא ובמה שאני חוקרת ומלמדת: MAנהיגות.

הבנתי שהמחמאה שלהם היא לא רק עליי , היא על ה-MA שיצרנו יחד. המרחב שבין המשימות, המקום שבו היה מותר להטיל ספק, לטעות ולחשוב יחד, הפך להיות "מיכל" (Container) כל כך משמעותי, שהפרידה ממנו כואבת.

ויקטור פראנקל כתב שבין הגירוי לתגובה יש מרווח, ובמרווח הזה נמצא החופש שלנו. באותו רגע, הבנתי שהחופש שלי הוא הבחירה לא לברוח מהטוב.

במקום להקטין את המילים שלהם, בחרתי בעיקרון השהייה. עצרתי. נשמתי. הסכמתי להסתכל ולהיות נוכחת בתוך החיבור שנוצר בינינו. הבנתי שמנהיגות אמיתית היא לא רק היכולת להניע אנשים להישגים, אלא היכולת להחזיק את המרחב (Holding the space) גם כשזה רגשי, גם כשזה חשוף וגם כשזה נגמר.

ושלחתי הודעה שבה הודיתי להם. לא רק על המצגת המרשימה, אלא על הזכות להיות חלק מהמרחב הזה. על האמון שהם נתנו בתהליך, ובעיקר על המרווח שהם אפשרו לי ליצור יחד איתם.

MA לרגע (שאלת רפלקציה): כשמישהו עוצר להגיד לכם מילה טובה, משהו שבאמת נוגע בכם – מה אתם עושים? בורחים למשימה הבאה, או מסכימים לשהות ברווח הזה לרגע ולגלות מה המילים האלו מעוררות בכם?