זה קרה לי בשבוע שעבר עם אחד המנהלים שאני מלווה. הוא הציף אתגרים מורכבים עם עובדים שלא היו מספיק מיומנים. ראיתי את התסכול שלו, הרגשתי את הלחץ באוויר, ופתאום בלי לשים לב, מצאתי את עצמי עושה את זה.
רצתי לפתרון. ולא סתם פתרון, אלא כזה שאני יודעת לעשות הכי טוב: פשוט עשיתי את העבודה במקום העובדים שלו ….
באותו רגע הרגשתי יעילה. הנה, פתרתי בעיה. אבל כשחזרתי הביתה והסתכלתי על הסיטואציה כיועצת לפיתוח ארגוני, הבנתי שחטאתי לתפקיד שלי. במקום להיות במקום שחונך את המנהל, שמפתח אצלו את השריר של הנעת עובדים, רצתי "לכבות את השריפה" בידיים שלי.
דילגתי על ה Ma.
האוטומט הזה הוא לא רק שלי. הוא של כולנו. הוא קורה לנו בניהול – כשאנחנו לוקחים משימה מהעובד כי "כבר יותר מהר לעשות את זה לבד". הוא קורה לנו בהורות– כשאנחנו שורכים לילד את הנעליים כי אנחנו כבר בדלת, במקום לתת לו את המרחב ללמוד. והוא קורה בזוגיות – כשאנחנו מנסים "לתקן" את הצד השני במקום פשוט להקשיב.
כשאנחנו רצים מהבעיה לפתרון, אנחנו אולי מרוויחים זמן בטווח הקצר, אבל אנחנו מפסידים את הפיתוח בטווח הארוך.
MAנהיגות בסיטואציה כזו היא היכולת לעצור רגע לפני הביצוע, ולשאול את עצמנו:
- האם הפתרון הזה מפתח מישהו, או שהוא רק משקיט את הלחץ שלי ?
- מה יקרה אם אני אחזיק את המרווח הזה עוד דקה, ואאפשר למנהל (או לילד, או לבן הזוג) למצוא את הדרך שלו בתוך המרחב שיצרתי ?
התפקיד שלי כיועצת הוא לא לספק את הפתרון הכי מהיר, אלא לייצר את המרחב הכי מצמיח. וזה מתחיל בזה שאני, קודם כל, אאפשר לMa להיות נוכח בתוך העבודה שלי.
מתי בפעם האחרונה תפסתם את עצמכם "עושים במקום" רק כדי להגיע לפתרון מהר יותר?
זה לא מה (ma) שחשבתם 
כתיבת תגובה