בפעם האחרונה שפגשתי את ד' (שם בדוי, כמובן), זה היה רגע לפני שהיא יצאה להוביל שינוי ארגוני רחב באחת המחלקות המורכבות בארגון היא ישבה מולי, מנהלת מוערכת, חריפה, כזו שתמיד יש לה תשובה מוכנה לכל תרחיש. אבל באותו בוקר, העיניים שלה סיפרו סיפור אחר.
"אני מרגישה שאני צועדת על קרח דק" היא לחשה. "כולם מצפים ממני לדעת בדיוק מה יקרה בכל שלב בשינוי הזה, ואני, אני בעיקר מקווה שלא יראו שאני בעצמי עוד מנסה להבין איך זה יעבוד"
באותו רגע ראיתי את זה בצורה כל כך ברורה: המרחב שבין ד' לבין התפקיד שלה הצטמצם כמעט לאפס. היא לא הייתה ד' האישה, המנהיגה, הסקרנית – היא הפכה להיות "התפקיד שחייב לדעת". וברגע שהמרחב הזה נעלם, נעלם איתו גם הביטחון הפסיכולוגי שלה.
מהו המרחב שבין אדם לתפקיד?
כשאנחנו נכנסים לתפקיד ניהולי, אנחנו לובשים על עצמנו בגד מסוים. הבעיה מתחילה כשהבגד הזה נהיה צמוד מדי, עד שהוא הופך לעור שני.
כשאנחנו מזדהים באופן מוחלט עם התפקיד ("אני המנהלת, ולכן אסור לי לטעות"), כל סימן שאלה או חוסר ודאות הופכים לאיום קיומי. ביטחון פסיכולוגי למנהלים הוא היכולת לייצר רווח קטן, אוויר לנשימה, בין מי שאני לבין הטייטל שעל הדלת.
איך מיישמים את זה בפועל? (או: איך מחזירים את הMA למנהיגות)
כדי שד' תוכל להוביל את השינוי מבלי להישחק מהלחץ, עבדנו על שלושה צעדים יישומיים:
- זיהוי ה"תפרים": אני מזמינה אתכם לעצור רגע בסוף יום עמוס ולשאול: "איפה היום הרגשתי שאני 'משחקת תפקיד' ואיפה הייתי אני". ברגע שאנחנו מזהים את הפער, אנחנו מתחילים לייצר את המרחב. מותר להגיד בתוך ישיבה: "אני מבינה את הצורך בפתרון מהיר, אבל כרגע אין לי תשובה מגובשת ואני רוצה להקדיש לזה עוד מחשבה". זו לא חולשה – זה ביטחון פסיכולוגי פנימי.
- בניית "אי של אמת": מנהלים צריכים מקום שבו הם לא צריכים להיות במיטבם. זה יכול להיות עמית בדרגה דומה, יועץ, או קבוצת עמיתים קטנה. בשינוי שד' הובילה, יצרנו עבורה "פורום למידה" סגור עם עוד שני מנהלים, שם המטרה לא הייתה לדווח על הצלחות, אלא לשתף ב"מה שמפחיד אותי בשינוי הזה". שם, כשהיא פשטה את הגלימה של המנהלת הכל יכולה, היא קיבלה את הכוח להמשיך.
- חמלה בתוך "המרחב שבין": במקום ביקורת עצמית על "למה אני לא יודעת הכל", עברנו לשפה של סקרנות. "מעניין למה הרגשתי צורך להתגונן כשהעובד שאל את השאלה הזו". השפה העגולה הזו מאפשרת לנו להסתכל על המכלול שלנו – גם על המקצועיות וגם על האנושיות מבלי שאחת תבטל את השנייה.
לסיכום
כשד' יצאה לדרך, היא עדיין לא ידעה את כל התשובות. אבל היא ידעה שיש לה מרחב. היא ידעה שהיא מנהלת מצוינת, אבל שהיא קודם כל אדם ומותר לאדם לא לדעת הכל.
כשאנחנו נותנים לעצמנו את הביטחון הזה, אנחנו לא רק שומרים על עצמנו, אנחנו הופכים למנהיגים שמעוררים השראה באמת. כי עובדים לא הולכים אחרי מי שיש לו את כל התשובות, הם הולכים אחרי מי שהם מרגישים שאפשר לסמוך עליו.
זה לא מה (ma) שחשבתם 
כתיבת תגובה