ללקט שמחות קטנות של יום חולין

כבר שנים שבסטטוס הוואטסאפ שלי מופיעה השורה הזו:
“שמחות קטנות של יום חולין”.

לפני כמה שבועות מישהי שאלה אותי למה דווקא זה.
ולמרות שאני חיה עם השורה הזאת שנים, מצאתי את עצמי נעצרת.
פתאום הבנתי שמעולם לא עצרתי לנסח לעצמי את התשובה.

השיר הזה, במילים של יאיר רוזנבלום ובקול של אילנית, הוא אחד השירים המופלאים ביותר שאני מכירה.
אין בו דרמות גדולות. אין פסגות. הוא מתחיל כל כך עדין:

"אם יש לי מיתרים, הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה, היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה, היא תאמר בשקט
אם יש לי שורשים, הם מתארכים לאט"

משהו בקצב הזה מרגיש כמו נשימה.
איטי.
כמו הלב שמבקש שנשים לב לפרטים.

ואז מגיע הבית שאני הכי אוהבת:

"בחדרים שלך השמש משרטטת
קווים ורצועות של אור על הכתלים
אני למענך כל בוקר מלקטת
פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין"

המילה הזו – מלקטת – היא בעיני לב השיר.
אין פה אוסף של רגעים מיוחדים שמחכים לנו,
יש פעולה אקטיבית: אני בוחרת ללקט אותם.
כמו הלקטיות (יש מילה כזו ??? ) שיוצאת לשדה, עיניים דרוכות, ומוצאת יופי בדברים הקטנים.

מאז שהכרתי את השיר, אני משתדלת להיות לקטנית כזאת.
ללקט את האור שנשפך על הקיר בבוקר,
את הרגע ההוא של שקט כשכולם כבר יצאו מהפגישה ואני נשארת לבד עם הקפה.

ומה שמעניין הוא שככל שאני מתרגלת את זה, אני מגלה שזה לא תלוי בנסיבות.
זה תלוי בי.

ופה נכנס העיקרון היפני שמלווה אותי בשנים האחרונות – MA.
MA הוא לא ריקנות.
MA הוא המרווח שמאפשר לראות.
הוא הזמנה לעצור ולהקשיב למה שמתקיים בין הדברים.
הוא החלל שבו אני מספיקה לשים לב לאותם רגעים קטנים של חסד.

ומה הקשר למנהיגות?
דווקא שם – בתוך הלחץ, היעדים, הלוחות הצפופים –
היכולת ללקט שמחות קטנות הופכת להיות מיומנות קריטית.
מנהיגים שחיים רק ברגעי השיא -מצגות, הישגים, החלטות –
מפספסים את הרגעים שמרכיבים תרבות אמיתית:
המבט שמישהו מחפש,
הקשבה בלי לקטוע,
שתי דקות של שקט לפני שמתחיל הדיון,
משפט אחד של “מה שלומך באמת?”.

ככל שאני פוגשת יותר מנהלים וצוותים, אני מבינה:
היכולת לייצר מרווחים של MA בתוך העומס
היא בדיוק מה שמאפשר להם לראות את האנשים שמולם,
ולבנות מנהיגות שהיא לא רק ביצועית, אלא אנושית.

אז היום אני רוצה להזמין אתכם לנסות:
בין משימה למשימה,
להרים את הראש ולשאול את עצמכם –
איזה פרט קטן אני יכולה ללקט עכשיו?
איזו שמחה קטנה של יום חולין מחכה לי,
אם רק אאפשר לה מקום?