לא מזמן תפסתי את עצמי עוצרת. הייתי בעיצומו של יום רגיל, עמוס, אפילו שגרתי, אבל הייתה לי תחושת דגדוג פנימית – כזו שמופיעה כשמשהו בתוכי כבר יודע… שמה שאני עושה עכשיו, צריך להיות מותאם לעתיד שעדיין לא הגיע.

לא לעכשיו. לא לאתמול. לעתיד.

והפסקתי. ישבתי.

ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה: אם העתיד שבי כבר כאן איך נכון לפעול עכשיו?

את המושג "עתידנות בהווה" פגשתי לראשונה במסגרת הלימודים שלי במרכז לוהאריה. בכנות? לא ממש הבנתי למה הכוונה. זה נשמע יפה, מעורר השראה, אבל גם קצת תלוש. איך אפשר להתנהל מתוך העתיד כשאנחנו לגמרי בתוך ההווה?

דווקא החקירה שלי סביב המושג MA הרווח שבין כוונה לפעולה, הרגע שלפני – היא זו שפתחה לי פתח להבין. יחד עם החיבור העמוק שלי לתיאוריית U של אוטו שרמר. תיאוריה שמזמינה לעצור, להקשיב, להתבונן – ואז לפעול לא מתוך מה שאנחנו יודעים, אלא מתוך העתיד שמתהווה. מתוך מה שמבקש להיוולד דרכנו – אם רק נאפשר לו.

מאז אני חוקרת את הרגע הזה. את היכולת לא "לחלום" את העתיד, אלא לחיות אותו, להכניס אותו למיילים שאני שולחת, לישיבות שאני מקיימת, לשפה שבה אני מדברת, לשתיקות שאני בוחרת לשתוק.

"עתידנות בהווה" – כך הבנתי – זו לא תיאוריה. זו פרקטיקה. זו לא נבואה. זו בחירה. זו מנהיגות שמופעלת עוד לפני שיש הוכחות.

במודלים של חשיבה עתידנית מדברים על ארבעה תרחישים עיקריים, אבל אני מרשה לעצמי להוסיף תרחיש חמישי: עתיד שנברא דרך הנוכחות שלנו בהווה. עתיד שמקבל צורה דרך תשומת הלב, דרך הדמיון, דרך האומץ לנהוג אחרת – לפני שזה מקובל.

אז אולי הפוסט הזה הוא לא חזון, אלא הזמנה.

לעצור. להרגיש. ולשאול: מה העתיד שלי מבקש ממני – כבר עכשיו?