על הפחד שמתעורר ברווח שבין כוונה לפעולה

הייתי בפגישה.
מהסוג שכבר התכוננתי אליו בראש כמה פעמים.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד.
אפילו ניסחתי את זה. דמיינתי את עצמי אומרת את המילים.

אבל כשזה הגיע – לא אמרתי כלום.

שתקתי.

ולא כי שכחתי מה רציתי להגיד.
ולא כי ויתרתי על מה שחשוב לי.

פשוט… משהו התכווץ בפנים. מין רעד קטן. פחד.

פחד שיש בו בהירות

זה אולי נשמע מוזר, אבל דווקא כשאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים –
כשהמילים כבר יושבות לנו על קצה הלשון –
שם, ברווח שבין הכוונה לפעולה, הפחד לפעמים צועק הכי חזק.

כי פתאום זה אמיתי.
אם אגיד את זה – משהו עלול להשתנות.
אולי אקלקל. אולי אאכזב. אולי אצא חלשה. או חזקה מדי. או דרמטית מדי. או לא ברורה.

וברווח הזה… נוצרה השהיה.

אז לא אמרתי.

אבל לא הלכתי לאיבוד.
נשארתי עם זה רגע.

ושם, בין מה שרציתי לעשות לבין מה שלא עשיתי – קרה משהו.

ראיתי את הפחד שלי.
נתתי לו שם.
הקשבתי לו -לא כדי שיחליט במקומי, אלא כדי שלא ינהג במקומי.

וכשהרגע עבר, הבנתי:
גם אם לא פעלתי עכשיו, משהו בי זז.
כי עצם הבחירה לא לפעול מיד -הייתה סוג של פעולה.

MA שמלא בפחד, אבל גם באומץ

עקרון ה־MA לא תמיד מדבר רק על שקט ושלווה.
לפעמים הוא מרווח רוטט, עמוס רגש, כמעט מבהיל.
אבל דווקא שם – בין הכוונה לפעול לבין החשש שאולי לא כדאי – נולדת הבחירה האמיתית.

האם ללכת עם הפחד?
או להכיר בו, לנשום לתוכו, ולבחור אחרת?

והיום, בדיעבד?

אני שמחה שלא אמרתי כלום באותו רגע.
לא כי ויתרתי, אלא כי נתתי מקום.
ולמחרת – דיברתי.
במילים אחרות, בגובה העיניים, מתוך מקום של חיבור, לא של צורך להוכיח.

זה היה אותו תוכן -אבל באה בו נוכחות אחרת.

תרגיל קטן למחשבה:

"כשהפחד פגש בהירות"

קחו רגע וחשבו על מצב שבו ידעתם בדיוק מה אתם רוצים לעשות או לומר – אבל לא פעלתם.

כתבו בקצרה:

• מה הייתה הכוונה שלכם?
• איזו פעולה רציתם לבצע?
• מה עצר אתכם?
• אילו רגשות עלו שם, ברווח הזה?
• ומה קרה אחר כך – האם פעלתם? אם כן, איך? אם לא, למה?

ולבסוף:

מה לימד אתכם הרגע הזה על עצמכם?
ואם הייתם פוגשים בו שוב – מה הייתם בוחרים לעשות אחרת, אם בכלל?