ומה קורה כשנותנים לו רגע של תשומת לב
אתמול בבוקר, בדיוק כשהתיישבתי מול המחשב ופתחתי את קבוצת הוואטסאפ של פרוייקט שאני מלווה, כמעט שלחתי הודעה.
היה לי ברור מה צריך לקרות. משהו תקוע, צריך להזיז, לקדם, לסגור.
כבר כתבתי את ההודעה: "חברים, חייבים לסגור את זה עכשיו".
אבל אז -בלי לתכנן – עצרתי.
משהו קטן בפנים אמר: עוד רגע.
לא כי ויתרתי על הכוונה שלי, אלא כי פתאום שמתי לב שאני לא בטוחה איך אני רוצה להביא אותה.
בין הכוונה לפעולה נוצר רווח קטן. דקה.
אבל איזו דקה.
לפעמים הרגע שלא פעלנו – הוא הכי משמעותי
עקרון הMA מדבר על מרחבים שבין. על ההפסקות, ההשהיות, השקטים.
אבל מה קורה כשהרגע הזה נולד לא ביוגה ולא במדיטציה אלא בין שתי הודעות וואטסאפ?
הבנתי פתאום שאני לא רוצה "לסגור את זה עכשיו".
אני רוצה שיבינו למה זה חשוב.
אני רוצה לשמוע איפה הם נמצאים.
אני רוצה לפעול – אבל לא בכל מחיר.
וברווח הזה משהו התבהר.
הכוונה שלי נשארה, אבל צורת הפעולה השתנתה.
ומה קורה שם, בתוך הרווח?
זה לא זמן ריק.
זה זמן מלא בהקשבה, בתשומת לב, בשאלה.
זה הזמן שבו אנחנו בודקים – רגע לפני – מה באמת חשוב.
- האם זו פעולה מתוך בהירות, או מתוך דחף?
- האם אני רואה את מי שמולי – או רק את מה שצריך לקרות?
- האם זה הזמן הנכון?
גם בניהול – ההשהיה היא חלק מהעשייה
אני פוגשת את זה גם בליווי מנהלים. דווקא שם, בלב העשייה, קורה לא פעם שמנהל עוצר.
שנייה לפני תגובה.
רגע לפני החלטה.
ומשהו קורה – כשנותנים לרווח הזה להיות.
כמו אותה מנהלת שקיבלה מייל על שינוי מבני מבלי לדעת עליו מראש.
היא רצתה להגיב מיד.
אבל במקום זה – היא חיכתה.
והתגובה שבאה אחר כך הייתה אחרת לגמרי. מכבדת יותר, מדויקת יותר, מחוברת יותר.
בסוף, זה לא הרווח שמרחיק אותנו מהעשייה
זה הרווח שמקרב אותנו לעצמנו בתוך העשייה.
אז בפעם הבאה שתתפוס אתכם כוונה חזקה לפעול, תשאלו רגע:
האם יש לי מקום לשהות לפני שאני קופץ?
יכול להיות ששם – דווקא שם – תמצאו מנהיגות אחרת לגמרי.
זה לא מה (ma) שחשבתם 
כתיבת תגובה