אחרי שכתבתי על התסכול שלי עם האוטומטים שבולעים את המרווחים בחיי, התחלתי להתבונן בפעולה אחת ספציפית שמסמלת עבורי את העידן המודרני כולו – המייל. או יותר נכון, הרגע שבין סיום מייל אחד להתחלת הבא.

המרווח שנעלם בלחיצת כפתור

פעם, כשהיינו כותבים מכתב, היה לתהליך קצב משלו. כתבנו, קיפלנו, הכנסנו למעטפה, הדבקנו בול, הלכנו לתיבת הדואר. בין שליחת מכתב אחד לכתיבת השני היה מרווח טבעי – המרווח ה-MA היפני שבין שתי פעולות.

היום, הרצף שלי נראה כך: סיימתי מייל – לחצתי 'שלח' – מיד עברתי למייל הבא

אין מרווח. אין הפוגה. אין רגע של "סיימתי משהו" לפני שמתחילים את הדבר הבא. לחיצת השלח והמעבר למייל הבא הפכו לפעולה אחת רציפה, כמעט אוטומטית.

הניסוי: למצוא את ה-MA בתיבת הדואר הדיגיטלית

אחרי שזיהיתי את הבעיה, החלטתי לנסות משהו פשוט:

לספור עד שלוש אחרי כל לחיצת "שלח".

זהו. לא יותר. לא צריך לעשות מדיטציה של שעה. לא צריך לקום מהכיסא. פשוט לספור בשקט: אחת, שתיים, שלוש.

זה יצר מרווח מלאכותי, כמעט מאולץ, אבל הוא היה שם. מרווח של שלוש שניות.

מה שגיליתי בשלוש השניות האלה

ביום הראשון הרגשתי מוזר. כאילו אני מבזבזת זמן. המוח כבר רצה לעבור למייל הבא, והיה צריך "לרסן" אותו.

ביום השני הרגשתי תסכול. ספרתי מהר: אחתשתייםשלוש. כאילו אני מנסה לקצר את המרווח שאני עצמי יצרתי.

ביום השלישי קרה משהו מעניין. התחלתי לנשום בזמן הספירה. נשימה אחת מלאה.

ביום הרביעי כבר לא ספרתי. פשוט לקחתי נשימה אחת אחרי כל "שלח".

וביום החמישי גיליתי משהו מדהים: במרווח הקטן הזה, בשלוש השניות הללו, התחלתי להרגיש את הסגירה של כל מייל. הסיפוק של משימה שהושלמה. ההרפיה הקטנה של "זהו, זה נשלח". לפעמים אפילו חשבתי לרגע על האדם שיקבל את המייל.

מהמרווח שבין המיילים אל המרווח שבחיים

המרווח הזה, בין לחיצת ה"שלח" לבין המייל הבא, הפך לסוג של סמל עבורי. סמל למאבק בין האוטומט לבין ה-MA.

דווקא במקום שבו הטכנולוגיה מתוכננת להעלים את המרווחים, להפוך הכל ליעיל ורציף וחסר הפסקה, דווקא שם אפשר למצוא את המרווחים מחדש. להחזיר אותם במודע.

ואולי זה המפתח: המרווחים לא נעלמו מהחיים שלנו. הם פשוט נעשו קטנים כל כך, מהירים כל כך, עד שאנחנו כבר לא מבחינים בהם. אבל הם עדיין שם, ממתינים שנבחין בהם, שנרגיש אותם, שניתן להם את המשמעות שלהם כ-MA – כמרווח בין שתי פעולות.

הזמנה למרווח הבא שלך

בפעם הבאה שאת לוחצת על "שלח" במייל, תני לעצמך את המתנה הזאת: שלוש שניות של מרווח. נשימה אחת מלאה לפני המייל הבא. מרווח קטן של MA בתוך יום העבודה.

כי לפעמים המרווחים הכי קטנים הם אלה שיכולים לשנות את התחושה של היום כולו.

אגב, בסיום כתיבת הפוסט הזה, אני לוקחת נשימה אחת לפני שאני לוחצת "פרסם". מרווח קטן, שלי, לפני שהמילים האלה יצאו לעולם.