לאחרונה אני מוצאת את עצמי תוהה על הקשר בין האוטומטים בחיינו לבין עיקרון ה-MA היפני – אותו מרווח יקר ערך שבין הרגעים. היום הבנתי שהקשר הזה מורכב יותר ממה שחשבתי.

התסכול של השגרה האוטומטית

הבוקר התעוררתי והרגשתי כאילו אני צופה בסרט שכבר ראיתי אלף פעמים. אותה שגרה, אותן תנועות, אותן מחשבות. השעון המעורר, הקפה, אפילו מדיטציית הקפה שלי …. המקלחת, הדרך לעבודה – הכל הפך לרצף של פעולות אוטומטיות שמתרחשות כמעט ללא הפסקה וללא מודעות.

כשהיום שלך הופך לאוטומט, המרווחים נעלמים. אין את ה-MA – אין את הרגעים הקטנים של הפוגה בין פעולה לפעולה. במקום זאת, הכל זורם ברצף אחד, בלתי פוסק, כמו מכונה שתוכנתה להריץ את אותה סדרת פקודות, יום אחרי יום.

ניסיון כושל ליצור מרווחים

בחודש האחרון ניסיתי לעצור. באמת ניסיתי. חשבתי שאם רק אצליח ליצור "הפוגת MA" – לפתוח מרווח קטן בין רגע לרגע – אצליח לשבור את המעגל האוטומטי. אבל גם הניסיון ליצור מרווחים הפך למשימה שיש לסמן ✓. עוד פעולה ברשימת המטלות.

"תיצרי מרווח!" הפך לעוד פקודה שאני נותנת לעצמי, בדיוק כמו "תצחצחי שיניים!" או "תבדקי מיילים!". וזה בדיוק הפוך ממהות ה-MA, שאמור להיות טבעי, ספונטני, בלתי מתוכנן.

הפרדוקס של המרווחים המתוכננים

וכאן מתגלה הפרדוקס: ככל שאני מנסה יותר להכניס את עיקרון ה-MA לתוך השגרה שלי, כך הוא הופך יותר לחלק מהאוטומט. "הפסקה מתוכננת" בשעה קבועה, תזכורות ביומן ליצירת מרווחים, הטיימר שמסמן "עכשיו זמן להפוגה" – כל אלה הם נסיונות להכניס את ה-MA לתוך מערכת אוטומטית.

האם זה אפשרי בכלל? האם אפשר לתכנת מרווחים? להפוך את ה-MA עצמו לאוטומט?

מעבר לאוטומט

אולי הפתרון הוא לא להילחם באוטומטים אלא לשנות את היחס שלי אליהם. במקום לנסות ליצור הפסקות מלאכותיות (ניסיון שלרוב יהפוך לעוד אוטומט), אולי עליי להיות קשובה למרווחים הקטנים שכבר קיימים. הנשימה בין פעולה לפעולה. הרגע הקטן של שקט לפני שהמחשבה הבאה עולה.

השאלה האמיתית היא: האם אני האוטומט, או שאני גם המרווח שבין פעולות האוטומט?

מחשבות לסיום

אני עדיין מתמודדת עם התסכול הזה. עדיין מחפשת דרך לשמר את המרווחים של ה-MA בתוך חיים שמטבעם דורשים שגרה ואוטומציה. אולי המרווחים האמיתיים אינם אלה שאנחנו מתכננים, אלא דווקא אלה שמופיעים מעצמם כשאנחנו פשוט מבחינים בהם.

זהו, פרקתי או כמו שעדן בן זקן אמרה: " אין פיזמון, תרקדו"