לפני כמה ימים היה לי רגע כזה- רגע שבו פתאום נהיה שקט.
לא שקט חיצוני, אלא שקט פנימי. לא היו לי משימות דחופות, לא הייתה רשימת מטלות לחוצה, אפילו הטלפון שתק. לכמה דקות, פשוט היה… ריק.
והאמת? זה הלחיץ אותי.
במקום ליהנות מהמרחב הזה, הראש שלי מיד התחיל לחפש מה לעשות: לבדוק הודעות, לקרוא משהו, אפילו לסדר את השולחן סתם כדי לא להיות בתוך הרגע הזה של כלום. כי הרי ריקנות מרגישה כמו חוסר תנועה, כמו השהיה מיותרת, כמו בזבוז זמן.
אבל אז נזכרתי בעיקרון ה-MA.
הרי כל מהות ה-MA היא המרחב שבין הדברים, הריק שהוא לא באמת ריק, אלא מקום שבו משמעות יכולה להתגבש.
אז ניסיתי משהו אחר. במקום לברוח, פשוט נשארתי שם. נשמתי (וכמה שאני שונאת כשאומרים תנשמי …. 😉)הסתכלתי סביבי. לא מילאתי את הריק, אלא נתתי לו להיות. ומה קרה? בדיוק שם, בתוך ה"כלום" הזה, התחילו לעלות מחשבות חדשות, תובנות קטנות, רעיונות שהיו חבויים מתחת לרעש היומיומי.
ואז הבנתי-אנחנו לא באמת מפחדים מהריקנות. אנחנו מפחדים ממה שהיא עשויה לגלות לנו.
מה אם הפחד מהריק הוא בעצם פחד מלהקשיב לעצמנו באמת? מלהיות בלי מסיחים? מלתת לדברים הלא גמורים שבפנים לצוף? זה קשה , זה לא כיף והכי קל תמיד למשימתיות כמוני למצוא משהו לעשות
אולי במקום להילחם בזה, שווה לנסות לתת למרחב הזה מקום. כי כמו ב-MA, הריק הוא לא סוף התנועה- הוא מה שמאפשר לה להיות שלמה.
זה לא מה (ma) שחשבתם 
כתיבת תגובה