מה קורה כשאנחנו לא ממלאים כל רגע בתוכן, אלא נותנים לרגעים הפנויים לעצב אותנו?

במאמר מאת לוהאריה-הוגת דעות שמובילה את מרכז לוהאריה שדיבר על החשיבות של אתנחתאות יזומות רגעים שבהם אנחנו עוצרים כדי לנשום, להתבונן, להקשיב לעצמנו. בהתחלה חשבתי לעצמי: ברור, כולנו יודעים שצריך לעצור מדי פעם. אבל ככל שהמשכתי לקרוא, הבנתי שמשהו בגישה שלי דורש מחשבה מחודשת.

אני רגילה לראות עצירה כהשהיה, כהפסקה מהדבר האמיתי מהמשימה, מהעבודה, מהתנועה קדימה. אבל המאמר גרם לי להבין שאתנחתא היא לא הפסקה, אלא חלק מהתהליך עצמו. מרחב שלא מפריע לזרימה אלא דווקא מאפשר לה להתרחש אחרת. זה בעצם MA-הרווח שבין הדברים, שמעניק להם משמעות.

במאמר הוזכרו כמה טיפים שגרמו לי לחשוב על הדרך שבה אני מתנהלת ביומיום:

לשאול את עצמנו:"מה אני צריכה עכשיו?"

לפעמים אנחנו ממשיכים לרוץ קדימה מתוך הרגל, בלי לעצור לבדוק אם אנחנו עדיין בדרך הנכונה. רגע של הקשבה אמיתית לעצמנו יכול לשנות כיוון, לעזור לנו להבין אם אנחנו צריכים הפסקה, תנועה אחרת, או אולי בכלל חיבור מחודש למה שעשינו.

להכניס תנועה לאתנחתא

המאמר הציע לצאת להליכה קצרה, לשנות סביבה, להזיז את הגוף. וזה מתחבר בצורה מושלמת ל-MA, כי תנועה לא חייבת להיות מהירה או ליניארית—לפעמים השינוי קורה דווקא מתוך ההשהיה, מתוך רגע שבו הגוף זז אחרת, המחשבה מתארגנת מחדש, והדברים מתבהרים.

לתכנן מרחבים של עצירה בתוך העשייה

במוזיקה, השקט בין הצלילים הוא שיוצר את הקצב. בריקוד, הרווח בין הצעדים מאפשר לתנועה להיות שלמה. ומה איתנו? האם אנחנו מאפשרים לרגעים הריקים להיות חלק מהתנועה שלנו, או שאנחנו ממלאים אותם אוטומטית מתוך פחד מהריקנות?

אני שואלת את עצמי כמה פעמים רציתי לדחוף קדימה בכוח, במקום פשוט לעצור ולתת ל-MA לעשות את שלו. אולי זה השינוי האמיתי-להבין שהאתנחתא היא לא ניגוד לתנועה, אלא חלק מהזרימה שלה.

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים תקועים, אולי במקום להמשיך ללחוץ קדימה, פשוט תנשמו. תקשיבו לשקט שבין הדברים. תנו למרחב הזה לעצב את התנועה שלכם מחדש.

קישור למאמר למטה

---

https://www.louharya.com/he/%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%AA%D7%90/