בוקר אחד התעוררתי עם כאב גרון. מהסוג שמבשר על ימים לא פשוטים בדרך. דווקא עכשיו, בזמן הכי לא נוח, כשהיומן מלא במשימות והתחייבויות. הגוף שלי בחר את הרגע הזה להכריח אותי לעצור.

הרגע שבין הרגעים מגיע בהפתעה

לפעמים החיים מזמנים לנו MA בדרכים מפתיעות. עקרון ה-MA מדבר על חשיבות ההפסקה, האתנחתא, הרגע שבין הרגעים. אבל מה קורה כשההפסקה הזו מגיעה בכפייה? כשהגוף מחליט עבורנו שהגיע זמן לעצור?

בחירה בתוך אי-הבחירה

למרות שלא בחרתי להיות חולה, גיליתי שיש לי בחירה – איך להתייחס לזמן הזה. במקום להילחם במצב ולנסות לעבוד למרות המחלה (שזה בדיוק מה שאני מכירה , למרות כאב הגרון, כאב הראש והבאסה בגוף "הספקתי" לעשות 2 פגישות זום לשלוח 2 מיילים ארוכים ולהגיש 2 הצעות עבודה …לפעמים זה באמת גדול ממני ) ברגע של מודעות .בחרתי להקשיב לגוף. לקחתי את הספר שחיכה כל כך הרבה ליד המיטה , נשכבתי במיטה, ונתתי לעצמי להתמסר להפסקה הכפויה הזו.

MA כמתנה לא צפויה

מה שהתחיל כתסכול על הפסקה לא מתוכננת, הפך להיות הזדמנות לחוות MA אמיתי. הקריאה בספר, שבדרך כלל נדחקת לשוליים של היום העמוס, קיבלה פתאום את מלוא תשומת הלב. גיליתי שלפעמים דווקא כשאנחנו נאלצים לעצור, אנחנו מוצאים את הרגעים היקרים האלה של שקט והתבוננות.

התובנה שבמחלה

המחלה לימדה אותי שיעור נוסף חשוב על MA – שלפעמים ההפסקות הכי משמעותיות הן דווקא אלה שלא תכננו. שהגוף, בחכמתו, יודע מתי אנחנו זקוקים לאתנחתא, גם אם המוח שלנו עדיין רץ קדימה.

לפעמים המחלה היא לא רק מטרד, אלא גם מורה דרך. היא מלמדת אותנו לעצור, להקשיב, ולמצוא את ה-MA גם ברגעים שלא תכננו. אולי זו תזכורת שהחיים לא תמיד צריכים להיות במרוץ מתמיד, ושלפעמים ההפסקות הכפויות הן בדיוק מה שאנחנו צריכים.

אשמח לשמוע מכם – האם גם אתם חוויתם רגעים של MA לא מתוכנן? איך אתם מתמודדים עם הפסקות כפויות בחיים?