בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי צוללת לעומקה של מכניקת הקוונטים. זה התחיל כשעשיתי בינג׳ על הסדרה Dark Matter, שם נחשפתי לראשונה לרעיון המרתק של מציאויות מקבילות והאופן שבו הן מתקיימות בו-זמנית. הסדרה הציתה בי סקרנות עצומה, והתחלתי לקרוא על סופרפוזיציה – אותו מצב מופלא שבו חלקיק יכול להימצא במספר מצבים בו-זמנית, עד שמתבצעת מדידה. כשקראתי על כך, משהו הדהד בי עמוקות והתחברתי לרעיון באופן אישי ובלתי צפוי.

זה קרה דווקא כשישבתי בפגישת MA .הקשבתי לסיפורים של אחרים בקבוצה, וככל שהעמקתי להרהר בדברים, התחדדה בי ההבנה – כולנו חיים במעין סופרפוזיציה מתמדת של מצבי תודעה ורגש.

בדיוק כמו באותו ניסוי מפורסם של חתול שרדינגר, שבו החתול נמצא במצב של "חי ומת" בו-זמנית עד לפתיחת הקופסה, כך גם אנחנו. בכל רגע נתון אנחנו יכולים להיות במצב של פחד ואומץ, חולשה וכוח  כאב וריפוי- הכל בו-זמנית.

לעיתים אני מרגישה חזקה ובטוחה, ובאותה נשימה ממש – פגיעה ומפוחדת. ההבנה שזה בסדר, שזה טבעי, ושזה אפילו תואם את אחד העקרונות המדעיים המרתקים ביותר בפיזיקה המודרנית, נתנה לי נחמה עמוקה.

העיקרון היפני של MA מלמד אותנו להעריך את המרווח, את החלל שבין הדברים.  בפגישות שלי עם מנהלים בכירים אנחנו מדברים הרבה על קבלה עצמית והיכולת להכיל מורכבות  עכשיו אני מבינה שאולי זו בדיוק הנקודה – היכולת להכיל את הסופרפוזיציה האנושית שלנו. להבין שאנחנו יכולים להיות יותר מדבר אחד בו-זמנית, ושזה לא רק בסדר – זה אולי אפילו הכרחי להתפתחות שלנו.

אולי זו התובנה העמוקה ביותר שלמדתי השנה – שהסופרפוזיציה היא לא רק עיקרון פיזיקלי מופשט, אלא מטאפורה עמוקה לחיים עצמם. וכמו בקוונטים, לפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקים לנסות למדוד ולקבע את עצמנו למצב אחד, אנחנו מוצאים את החופש האמיתי.

כך, בין דפי ספרי הפיזיקה , שיעורי היוגה ופגישות עם מנהלים , מצאתי נחמה בידיעה שהמורכבות שלי היא לא רק לגיטימית – היא אולי אפילו חוק טבע.