לפני כמה חודשים, בפגישת עבודה שגרתית, גיליתי משהו ששינה את כל תפיסת התקשורת שלי. גיליתי את הכוח העצום של השתיקה, ה-Ma שבדיאלוג.

הפגישה ששינתה הכל

זו הייתה פגישת סיעור מוחות כמו כל פגישה אחרת. דיונים, ויכוחים, רעיונות שעפים באוויר. כרגיל, מצאתי את עצמי מנסה למלא כל רגע של שקט בכל זאת הזמינו אותי כדי לתת רעיונות, לתווך בשיחה, לייצר סדר ובעיקר להגיע לפעולות ישימות  חשבתי שזו הדרך שלי להיות מעורבת, להוכיח את הערך שלי למנכ"ל ולארגון.

ואז קרה משהו. אחד מחברי הצוות, דווקא זה השקט ביותר, העלה רעיון. הוא דיבר לאט, עם הפסקות ארוכות בין המשפטים. בהתחלה, הרגשתי אי-נוחות. רציתי למלא את השקט, להשלים את המשפטים שלו. אבל משהו עצר אותי. אני חושבת שזו הייתה הסקרנות החדשה להכיר את הרגעים שבין הרגעים.

הגילוי

ואז זה קרה. בתוך השקט הזה, הרעיון שלו התפתח והפך למשהו מדהים. כולנו הקשבנו, באמת הקשבנו, בפעם הראשונה. הבנתי פתאום שהשתיקה הזו, ה-Ma הזה, לא היה ריק. הוא היה מלא במחשבה, ברפלקציה, בהבנה עמוקה יותר.

השינוי

מאותו רגע, התחלתי לשים לב לשתיקות. לא רק בפגישות, אלא בכל שיחה. גיליתי שכאשר אני מאפשרת לשתיקה להתקיים, קורים דברים מדהימים:

1. אנשים חושבים עמוק יותר: במקום לזרוק תשובות מהירות, אנשים לוקחים זמן לחשוב.

2. הקשבה אמיתית: כשאין לחץ למלא כל רגע, אנחנו באמת מקשיבים זה לזה.

3. רעיונות טובים יותר: הרעיונות שעולים אחרי רגע של שתיקה הם לרוב עמוקים ומפותחים יותר.

4. חיבור עמוק יותר: יש משהו אינטימי בשיתוף של שתיקה. זה יוצר חיבור עמוק בין אנשים.

התוצאה

היום, חצי שנה אחרי אותה פגישה, התקשורת שלי השתנתה לחלוטין. אני מדברת פחות, אבל אומרת יותר. אני מקשיבה באמת, לא רק מחכה לתורי לדבר.  גיליתי שה-Ma, אותו מרווח יפני, הוא לא רק עניין של עיצוב או אסתטיקה. הוא קיים בכל אינטראקציה אנושית, ממתין שנגלה אותו.

אז בפעם הבאה שאתם בשיחה, נסו את זה. אל תמהרו למלא כל שתיקה. תנו ל-Ma להתקיים. תרגישו אותו. יתכן שתגלו, כמוני, שדווקא ברגעים השקטים האלה, התקשורת הכי עמוקה מתרחשת.

ואתם? האם היה לכם רגע כזה של גילוי? רגע שבו השתיקה לימדה אתכם משהו? אשמח לשמוע בתגובות.