שנה שעברה, באחד משיעורי היוגה, תרגלנו נשימות קומבקה. למי שלא מכיר, זו טכניקה שמחזיקים את הנשימה בין השאיפה לנשיפה.

בסוג כזה של תרגולים אני תמיד מוצאת את עצמי חסרת מנוחה, חסרת סבלנות בגישת של "יאללה מה נסגר עם העצירות האלה – גומרים הולכים, לא?"

ואז פעם אחרי פעם קורה הקסם ואני מתמסרת לשקט הזה שבין השאיפה לנשיפה ולמה שהוא מביא למיינד , לפיזי ולנפש.

הבוקר התרגול הזכיר את העיקרון מהתרבות היפנית שנקרא: MA שבתרגום פשוט זו הפוגה בזמן ובמקום. התרבות היפנית טוענת שללא MA אין אפשרות של צמיחה והתפתחות וההפוגה הזו חיונית לתהליכי גדילה של האדם, המרחב, הצמח וכד'.

ותוך כדי תרגול כשחוסר השקט שלי נאבק עם השקט שהתרגול כופה עליו בדקתי עם עצמי מתי ואיך אני מייצרת רגעי MA ביום יום שלי וגיליתי שהם כמעט ולא קיימים. האוטומט של התכנון, המשימה, הביצוע , התנועה קדימה לא מייצרת את רגעי ההפוגה האלה – ואני ממש לא מדברת על חופשה או מנוחה אלא רגע מובהק של MA , ריק שתחום בהגדרה של צמיחה.

אז יש לי הבטחה אישית לשבוע החדש וגם תזכורת ביומן – רגע MA יומי

מבטיחה לעדכן מה הוא יביא.